בבית הספר קיים חדר לגרייה רב חושית, סנוזלן, אשר מספק לתלמידים מקום מוגן בו יוכלו לרכוש ולשכלל כלים לויסות עצמי ולהרגעה.

​

​לטיפול בחדר הגרייה הרב חושית יש שני מאפיינים עיקריים:
- התאמת הסביבה הפיזית.
- התאמת הגישה הטיפולית, או במילים אחרות: יישום הגישה המאפשרת.

הגישה המאפשרת היא פילוסופיית חיים. מטפל מאפשר הוא מטפל הבוחר לאמץ גישה בלתי מכוונת: הוא מותיר את השליטה בתהליך העבודה בידי המטופל, ונמנע מלכוון את המטופל לדרך מסוימת שעוצבה מראש. המטופל הוא הקובע את קצב הפעילות בחדר, אופייה וכיוונה. הגישה המאפשרת מניחה כי החופש לבחור, המוענק בדרך זו למטופל, מפתח אצלו יוזמה, מעודד צמיחה אישית, ומשפר את יכולתו למצוא תשובות ופתרונות למצבים שונים.

לגישה המאפשרת יש מספר מרכיבים בסיסיים:
- המטפל יוצר אוירה בין-אישית של קבלה ללא תנאי.
- המטופל אינו נדרש לעמוד בציפיות של המטפל.
- המטפל מתמקד בהבנת זווית הראייה והחוויה האישית של המטופל.
- המטפל מתבונן התבוננות אקטיבית, על מנת להבין את משמעות התנהגותו ותגובותיו של המטופל.
- המטפל משתמש בטכניקה של "שיקוף" ("תמונת מראה").


במהלך עבודתנו מצאנו כי שיטת "זמן רצפה" שפיתח דר' גרינספן (1977) נותנת ביטוי לגישה המאפשרת, ומתאימה במיוחד לטיפול בסנוזלן. בשיטה זו נוגע המטפל בדברים הבסיסיים ביותר, ועל פי רוב הוא יושב על הרצפה לצד המטופל, כדי ליצור עמו קשר עין.

יישום שיטת "זמן רצפה" כולל חמישה שלבים:
1. התבוננות במצב הרוח של המטופל – המטפל מנסה להבין מה מרגיש המטופל.
2. פתיחת מעגלי תקשורת – מילוליים ובלתי מילוליים – בין המטפל למטופל.
3. עידוד המטופל ליזום פעולות ולהוביל את מהלך הטיפול בחדר.
4. הרחבת הפעילות – המטפל מעודד את המטופל להרחיב את פעילויותיו באופן ספונטני (ללא הנחיות מהמטפל).
5. סיום התקשורת – ההחלטה על הפסקת מעגל תקשורת ספציפי היא בידי המטופל.